<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן י"ז</h1>
<h2>דף מו.</h2>
משפט התרת החרם אל הרמב"ן ז"ל בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגין תדיר להסיע על קצותן ולהשביע ולהחרים וכשנמלכין להתיר שליח צבור עומד ואומר הותר החרם תחלה יש לי לומר שהיתר נדרים בענין זה פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו בגמרא וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותן המקומות שנוהגין לומר בר"ה ובי"ה כל נדרי. ובא מעשה לפני הגאונים ז"ל ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהן ובהלכות הריא"ג ז"ל ור"ת ז"ל הצרפתי נמי כתב בו בלשון הזה כולהון דאיחרטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר לעצמו ובלא חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות ועוד דהלכתא כרב פפא דאמר [גיטין ל"ה ע"ב] צריך לפרוט הנדר וכן מצינו בתשובה לרב האיי גאון ז"ל שאמר וקהל שהחרים על דבר ונתחרט בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז"ל והם כמנהגו קצרים וארוכים שהאריך (לנו) [עלינו] את הדרך שלא להתיר חרמי צבור אלא על פי חכם כלומר יחיד מומחה או שלשה הדיוטות וכחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ושאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי ראשונים והם פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכים לפנים ולא לפני לפנים. ואף אותן שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרתן אלא לכגון [נדרי] שגגות של צבור ונדרי טעות זהו לשונם וי"ל כגון ד' נדרים שהתירו חכמים (שהם) [שאין] צריכים לפתוח פתח ממקום אחר אבל לשאר נדרים וחרמים ושבועות לא עלה הדעת. וכן תמצא כתוב בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל. והגאונים ז"ל אסרו עליהן מפני שהתירם סתם. ומשמעות הדבר לנדרים הקיימים לפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרים וחרמים ואין ההיתר מועיל להם בענין זה כלל מפני ד' דברים (ה)ברורים שפירש רבינו תם ז"ל ופירש חרטה דמעיקרא שאמר הרב ז"ל לומר שצריך להתחרט על שנדר כלל מעיקרא הא אלו רוצה בנדרו ומכאן ואילך רוצה בהתירו אינו חרטה ולמד זה ממה שאמרו בעית נדור וכו' ובתוספתא אלו היה לב זה עליך היית נודר ואם לא תאמר כן אין נדרים ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשו נהגו להחרים ולהשביע על דעת המקום ועל דעת הקהל והוה ליה על דעת רבים וקיימא לן נדר שהודר על דעת רבים אין לו (הפרה) [התרה] לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות ולטעמך על דעתי ועל דעת (רבי) [המקום] למה לי אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו אלא על דעת המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
והרי אני מפרש לך (על) דעת המתיר שהנהיג הדבר הוא סובר כשאנו אומרים בגמרא על דעת רבים אין לו הפרה דוקא כשאמר סתם הריני נודר על דעת רבים והטעם לפי [שאין] אותן הרבים ידועים כדי שיהיו מתחרטין בשעה שהוא רוצה להתיר נדרו ותהא דעתן מסכמת בהיתר אע"פ שהסכימו תחלה לאיסורן לפי שאין הרבים עשויים להתחרט ולחזור בהן ממה שהסכימו עליו אבל אם נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כלן בהיתר שלו יש לו הפרה. ולא עוד אלא אפילו הן עצמן מתירין לו בלא חכם ובלא פתח היתר הואיל והשוו כלן להתיר הנדר וכן ראינו שפשט במקצתן המנהג הזה שהיחיד נמי נשבע על דעת יחיד חבירו וכשמתחרט מבקש והוא מתיר לו והלה נוהג היתר בנדרו שלא על פי חכם וכן מה שאמרו בגמרא במסכת שבועות על דעת המקום אין לו הפרה המתיר הזה סבור דדוקא בשבועות קבלת התורה נאמר שאין הב"ה מסכים לבטל אות אחת מן התורה לעולם אבל בדברי הרשות כשהסכים לאיסור בתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשו צריכין להתיר לצרכם יסכים נמצאת למד לפי מדה זו שעל דעת הקהל מ[ש]מש קולא וחומרא. [חומרא] שאם בקש אדם מהן להתיר לעצמו על פי חכם בפתח (והיתר) [וחרטה] גמורה אומר לו והלא על דעת הקהל נשבעת ועל דעת רבים אין לו הפרה לפיכך כל זמן שנשארו מהן רבים שלא רצו בהיתר אין לו היתר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאיסורא. קולא שאם הסכימו כלן להתיר אין צריכין חכם ולא לכל דיני פתחי נדרים אלא אומרים בהסכמתן הותר הנדר והוא מותר זהו דעת המורה הזה שהנהיג להתיר נדרי צבור בענין זה. ואלו (היינו) [היו] שומעין להחמיר ודאי שהדברים רחוקים מן הדעת ועמוקים מן השכל ומוקצין מחמת איסור מהמחשבה שהרי רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה פירש נדר שהודר על דעת רבים כגון שהיה ברבים והדירו על דעתן וכן מצינו בתשובה לרב האיי ועל זה פסקו בגמרא הלכה שאין לו הפרה אלמא אף אותן הרבים עצמן אינן יכולין להתיר וכן משמע מדאמרינן עלה [גיטין ל"ו ע"א] והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו על דעתם אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כותיה ודאי על דעתן אהדריה וטעמא משום דבר מצוה הא לדבר הרשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו כל (חכמי) [אנשי] העיר להתיר אינו מותר וכן פר"ת ז"ל בתשובה והוסיף ואמר דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הופר לפי שיצא הפסדן בשכרן באותו דבר אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת רבים נשבע דמנא לן שכך היה דעתן משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו וא"ת יהיו נשאלין איהו למיסר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה הילכך אין חרטתם כלום להתיר לו ועוד הראה פנים [ל]דבריו.
וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים ז"ל שאסרו כל (נדרי) [הנדרים] ולא התירו להם (כשאומר להם) [כשאמרו] על דעת הקהל. הא למדנו שאין הנשבע על דעת רבים הללו מתיר שבועתו על פיהם ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה על פי חכם. וכן היחיד שנשבע על דעת יחיד אינו מתיר שבועתו (אלא) על פי אותו יחיד אלא על פי מומחה או ג' הדיוטות וכדין שאר הנדרים ובפתחיהן. ואומר אני שהאומר על דעת פלוני אני נשבע כאומר על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מחה בשעת (שבועה) [שמועה] בטל הנדר. קיים או ששתק נתקיים הנדר ומנא אמינא לה דאמרינן בגמרא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (ואפילו) ולפיכך נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים הוקם ואם הפר הופר אלמא כל האומר על דעת פלוני אני נשבע אם הפר אותו האיש מופר ואם (הקיים) [הקים] הוקם כדין הבעל ודוקא כשהפר מיד בשעת שמועה אבל שתק הוקם מיד הנדר ואע"פ שנתנה תורה לבעל זמן בשתיקה אותו היום גזירת הכתוב הוא ליתן לו זמן להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר. תדע הרי שנינו [נדרים פ"ט ע"א] [נדרה] בו ביום ונתגרשה בו ביום [החזירה בו ביום] אינו יכול להפר אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד ואע"פ ששבועתה על דעת בעלה היתה (זה והוא) [זהו] דין האמת ומשפט שלום אבל מה אעשה שהרבים שומעין להקל ולא להחמיר. ועוד שיש להם פתחון פה עכשו מכיון שהוא מוחזק אצלם מנהג דורות להתיר נדריהם כענין זה אומרים שאין עיקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא על דעת זו. ולזה הם מתכוונים כשהן אומרים על דעת הקהל וכאלו התנו בפירוש הוא אצלם. מ"מ אפילו כדברי המקילים צריכין הצבור להזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר ועל דעת אנשי העיר. הא אלו התירו מקצתן כדרך היתר שלהן אינו כלום ואפילו על פי חכם ובחרטה גמורה אינו מותר מפני שהוא על דעת רבים שאין מפירין לו כמו שביארנו. וכ"ש אם נהגו מקצתן קלות ראש בדבר שאין רשאין להתיר אלא עונשין אותן כדתניא [נדרים כ' ע"א] מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים שנהג בהם היתר ומחמירין עליהן דלא פתחינן ליה בחרטא ובית דינא דמזדקיק ליה לאו שפיר עביד. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה כדאיתא בפ' ואלו מותרין.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בלשון הזה. כל ב"ד דנזקקין לזה וכיוצא בו [ו]מודיעין לאלה שמזלזלין בנדרים שאינן חייבין מן התורה או שיורו בהם להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו ב"ד הדיוטות וכ"ש אם היה נדרם נדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגטין [ל"ה ע"ב] צריך לפרט את הנדר משום אסורא ואיתמר בירושלמי [נדרים פ"ה] חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לגבי יודן בר שלום אמר ליה מה אשתבעת דלא מרוחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקטוסטיה (צ"ל לקביוסטי') אמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם שאמרו וצריך לפרוט את הנדר. פירוש לקטוסטיה לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. וא"ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירין ברצונם אפילו לדבר האסור נמי בושנו מדבריהם וכי מכנפי אינהו למישרי אסורא תהא הסכמתם כלום. ועוד דהא איכא על דעת המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה אפילו לדבריהם ואם יאמרו לא הוזכר על דעת המקום אלא בשבועה שהשביע משה את ישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשית אבל בשבועות וחרמים שלנו אינו מצטרף א"כ למה הנהיגו אבותינו להזכיר בחרמי הצבור על דעת המקום אלא שהוא מסכים עמהם הוא יתברך שמו יסכים עמנו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן. שמא יקשה אדם על דבריו ממה ששנינו באגדה במכירת יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה, ראובן אין בכאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה באותו חרם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בלילה ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה וחזר לאחים ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא הגיד[ו] לו את המעשה ואת החרם ושתק ואף הקב"ה אע"פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם ולפיכך בא רעב בארץ ישראל וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים ומצאו את יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתוב ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה הימנו. אמר ר' עקיבה החרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכו' אלו דברי אגדה ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי צבור שבזמן הזה אותן המחרימין עצמן בחרטתם ויכולין [צ"ל יכולין] אנו לדחות שחרם השבטים כיון שמצאו את יוסף מעצמו הותר שעל דעת כן הוחרם מתחלה ותולה נדרו בדבר היו וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפרשו לעצמן שמותרין הם ממנו או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה אין זה דרך האמת אלא הוו יודעין שלשונות הרבה אמורין בתורה בענין קבלת אסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מלשונות שהן תולדות לאלה כגון מבטא ואסור וקונם וכיוצא בהם ואלו כלן אסר הם אלא כל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחברו.
וחרם הנזכר בדברי האגדות ובתלמוד הוא שבית דין מחרימין בדבר ואומרין בלשון הזה. כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר זה יהיה בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכתיב אך כל חרם אשר יחרם וכו' וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם (הרי) הרי הן אסורין עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיהא מוצא מפיו שבועה וכן בשעת היתר צריכין שאלה לחכם ופתח היתר או חרטה גמורה והרי הם כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי אבל כשאומר ב"ד זה הלשון על אדם והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל העושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדבר קבלה ופרשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשים במסכת משקין ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזרה כיון מב"ד [צ"ל שב"ד] רשאין להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלהים (נחמיה י"ג כ"ה) הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאים להציע על קצותן ולהחרים בדבר. חרם שלהם חל [על] כל החייבין לילך בתקנתם. ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס לו ברמ"ח איבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי זה כמנודה לעירו וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבין הכל לנהוג עמו כמו חרם לפרוש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנה (אותו) מנכסיהן יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו בדינו הרי הוא כמועל בחרמים. וכן הוא חייב המוחרם עצמו לנהוג (אפילו) בדברים האסורין למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור(ת) לחכמים ואם הוא מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה ועל זה אמרו שאין [החרם] מתקיים בפחות מעשרה לפי שאינן צבור ולא ב"ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו. ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או הסנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין הן המלך או סנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי בטוי מצינו שאמר שאול מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנ' כי השבועה הגדולה לאשר לא עלה אל (הר) י"י המצפה לאמר מות יומת. ותניא בילמדנו בשם ר' עקיבה וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא שבועה והשבועה היא חרם ואנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה.
ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר [מה] שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אלא חייב מיתה ואל תהיה חוסם פינו בזה מפני שרבותינו ז"ל דרשו המקרא לענין אחר מהם מי שאומר למעריך היוצא ליהרג ומהם מי שאומר שאין חייב [כריתות] ומיתות בית דין נפטרין בממון כדאיתא בכתובות [ל"ז ע"ב] שאעפ"כ אין המקרא יוצא מידי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמש הוא הכתוב לזה ולזה. צא וראה שהם ז"ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזו אסמכתא (כי) [אלא] עיקר גדול הוא ומכאן יצא לקרובים שהם פסולין לעדות מן התורה ואפילו [הכי] אין בנו כח להוציא הפסוק מידי פשוטו דכתיב רק את בניהם לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים וגו' למדנו שכמה פנים של אמת יש לתורה. ולא עוד אלא שהחרם חל [אפילו] על הדורות הבאין אחריהם אם החרימו ב"ד על אנשי העיר ועל זרעם שהרי יריחו החרים יהושע על אנשי העיר ועל זרעם ועל חיאל בית האלי חל החרם ועל זרעו וזו היא גזירת יהושע בן נון שמזכירין בחרמות כדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ד' אשר יקום ויבנה את העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזירתו לאחר כמה דורות. וכן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואחר כך הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו וכדמפורש בבא בתרא [קנ"א ע"א] הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או אמרו סתם החרם [היה] חל על דורות הבאים.
נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאיננו צריך להוציא אלה מפיו ושהוא חל עליו על כרחו ושלא בפניו. ושהעובר עליהן פורש מן [הצבור] כדיני הנדוי ויותר מהן ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל [שהוא] חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה וכן בצומות. אבל יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב"ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הן עצמן להתירו שזהו היתר חרמים ונדוי שהמנדין מתירין ברצונם וכן אם מתו מאנשי העיר או הלכו למדינת הים [הם מתירין ואין חוששין. כדתניא באבל רבתי מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחברו מתירין אותו. ואנשי העיר הרשות נתונה בידם וטוביהם מן הסתם ולא ביד ההולכים למדינת הים] וכן אם מת הדור ההוא העומדים תחתיהן מתירין והוא שיהיו גדולים כמותן בחכמה ובמנין כדין נדוי ושמתא כדמוכח (בפרק) [במסכת] משקין וכן פירש רב האיי גאון ז"ל בתשובה. מ"מ אין מקצת הצבור מתירין ואפילו רובם עד שיהיו שם כל המחרימין או כנגדן וחשובין כמותן כמו שארז"ל חלקו אינו מופר. והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר נדרים על פי שלשה או יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו. מתירין בלשון (חרם) [חכם] אם החרימו בפניו אין מתירין אלא בפניו כדין נדוי אין ביניהם אלא שהן בעצמן מתירין בלא פתח ובלא חרטה דמעיקרא ושמתירין אפילו במקום הרב כל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך (אלא) שלא באנו אלא לענינו.
ומצאנו לרב האיי גאון ז"ל בתשובה (מסותמת) [מסכמת] בענין זה שכך אמר. אבל על מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תענית או שיעשו תיקונין ואחר כך נודע להם כי הטוב והיפה לשנות את הדבר כי יש לשנות וכל שכן אם יראה להם להוסיף או לגרוע ואם החרימו על הדבר רשאין הן להתיר את החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה [להם] ההיתר והשנוי כי הוא הטוב והישר. וקרובים דבריו בתשובתו שלא הצריך להם התר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אע"פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כלן למחול מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועות אמרינן אכלה כלה נשאל עליה וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו [ב"ד] למחול לו מיתתו וזהו שכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת [ולפי פשוטו כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב כאן ויפדו העם את יהונתן ולא מת] אלא שזה הפדיון בהיתר (החרם הוא) [חכם היה] ויש לפרש בזה פירש אחר שיהונתן שוגג היה ואעפ"כ היה עליו עונש כשאר שוגגין שבתורה ועוד שהיה קרוב [לפושע] שהיה רואה העם שאין [אדם] משיב ידו אל פיו ולא שאל. ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו לו כל העם כיון שנעשה נס על ידו ידוע שבשוגג אירע לו ואין הב"ה עושה נס על ידי רשעים המועלים בחרמים וכן תרגם [יונתן בן עוזיאל] יהונתן יתקטל דעבד פורקנן הדין בישראל חס קיים הוא י"י אם יפול משער רישיה לארעא ארי קדם י"י גלי דבשלו עבד יומא דין וכן אמרו בפרקי [ד]ר' אליעזר באגדה. וכשם שמתירין לעובר מחרם שעליו כך מתירין החרם עצמו לנהוג בו היתר בלא שאלת חכם אע"פ שהן עצמן קבלו האסור עליהן מתחלה הן עצמן מתירין שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמן של שבטים ולפי גדולתן וחכמתן חשש הב"ה להם ולא לגלות לפיכך היו הן עצמן רשאין להתיר לכשירצו אבל ב"ד או צבור וכן יחידים שאמרו משביעין אנו שלא יעשה אחד מהן כך וכך הרי זה שבועת בטוי (מפני) [מפי] אחרים וכל העונה אמן הרי זה כמוציא שבועה מפיו [ואם עבר] במזיד חייב מלקות בשוגג חייב קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם ופתח (והיתר) [וחרטה] כדין הפרת נדרים ושבועות וכל שאינו עונה אמן אינו חייב כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי בית דין בשבועת העדות וכבר הוא ידוע מה שאמרו חכמים באלה האמורה בתורה גבי שבועת העדות שהיא כשבועה ועוד אמרו ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה ופירוש הדבר על הענין שאמרנו שאם בא לקבל עליו בשבועה שלא יאכל היום ואמר בארור אני שלא אוכל וכן במושבע בלשון ארור מפי אחרים וענה אמן שלשון זה משמש בשבועה ואם הוציאו בלשון שבועה ונתכוון לה ואם הוציא בלשון נדוי כגון שאמרו ב"ד כל העושה דבר פלוני ארור הוא כמו שאמרו מנודה הוא ואם באו לנדות מי שכבר צריך נדוי ואמרו פלו' ארור הוא הרי זה מנודה לב"ד וכן הוא עצמו שאמר כך הרי זה קבל עליו נדוי אם לכך נתכוון מתחלה והנדוי האמור כאן נראה שהוא חרם [אלא] שלא הקפידו כאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם וכן השמתא משמשת פעמים לנדוי פעמים לחרם.
וכיון שנתברר ענין התרת חרם מעתה נלמוד לפי דרכינו שהמתירין מקצת החרם וסוברין הן שהותר כלו טעות גדולה טעו שאין הדין נותן כן אלא בהתר הנדר והשבועה שחכם פותח לה פתח ועושה (לה) [את] הנדר מעיקרו כנדר (שבועות) [של טעות] וכדאמרינן בנדרים לא שאנו אלא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר ראשון כלל אבל חרם שהם עצמן מתירין ברצונם אין בו (לו) [דרך] לומר (מכללו) [הותר מקצתו] הותר כלו. הרי שנדר ב"ד את השנים יעלה על דעת שאם התירו לזה שיהא השני מותר ואפי' (בדברים) [בנדרים] הנתרים בחרטה אין לנו. (ש)הרי נתפרש מהו החרם ומהו השבועה אע"פ ששניהם מנין אחד ולשון שבועה כולל את כולן. ונתפרש נמי ההפרש שיש ביניהם בדינן. ועכשו שנהגו אבות העולם לומר מחרימין אנו ומשביעין שלא יעשה אדם דבר פלוני וכל העובר ועושה ארור הוא הרי זה דבר ברור שזה שבועת בטוי וחרם והרי העובר מתחייב בחומר שניהם והזהר בדבריהם ובעניניהם כי חיים הם למוצאיהם.
ושוב נבדק ונמצא לדברי הראב"ד ז"ל בתשובה בענינים הללו ומפורש בה שאלנו מן המחרימין אם הוציאו שבועה [וארור מפיהם או אם הוא חרם ונדוי בלבד בלא הזכרת שבועה] ואמרו כי השביעו והחרימו בארור ובקללה ובאלה ובשבועה ובס"ת ובכל מצות הכתובות בה על פלוני אם לא יעשה כך וכך מי שיהנה אותך אם תעבור על גזירתם אמרנו להם מעתה אין כאן בית מיחוש כי בודאי הם צריכים ללכת אצל חכם או על פי שלשה הדיוטות דמסברי להו וסברי והנשאל על שבועתו אינו עושה שליח לחרטתו והחכם המתיר אינו עושה שליח להתירו. הוספנו עוד לדבר על ענינם כי אם יתקבצו כלן ויבחרו שלשה מן המומחים שבהן לפרוט לפניהם ולהשאל על שבועתן והם יתירו אותן על פי חרטתן ואח"כ יחזרו אותן השלשה וייחדו להם שלשה אחרים להתיר גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו אל שלוחם להתיר חרמם (אי) אפשר כי יש תקנה בכך רק שיהיו כלן כל אותן שהיו בשעת החרם והנדוי וכשם שהחרימוהו ונדוהו כך יתירוהו ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן ובאו אחרים שהם חשובין כמותן וימלאו חסרונם להיות כלן בהתרתן או תמורתן (בעדים) [בערכם] וחשיבותם כל זה לשון הרב הגדול ז"ל.
והנה ביאר בקצרה כל מה שאנו טורחים עליו. ועוד אומר בתשובה זו שכל שבועה ואלה שנזכר בה דעת המקום (ו)אין לה(ם) היתר לעולם אלא לדבר מצוה שהרי דעת המקום מתרצה בכך. דכתיב עת לעשות לי"י הפרו תורתך אבל במה שכתבנו בעל דעת הקהל הרב ז"ל נסכם שאותן הרבים עצמן כיון שנתלית השבועה עליהן והרי הן נשאלין כלם עליה מתירין אותה ביחיד מומחה או שלשה כדרך שבועות אחרות זה שלא כדברינו והוא ז"ל מחמיר בשבועות שליח צבור אפילו למי (שענה) [שלא ענה] אחריה אמן ועוד מפני ששליח צבור בשליחות עצמן משביען ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב כלום אלא גזירת הכתוב בשבועת העדות לבד. וכל שאין בו קרבן בענין זה [אומרים] בו איסור עד שיפרשו [חרמם] וזה לא עלתה בתשובת הר"ב ז"ל יפה. מ"מ במה שאמר לפי שהוא משביעם לדעתם יש לחוש ולדון.
ובין תשובת הראשונים כל צבורא דמקבלין עליהון מילתא למעבד וגזרי גזרת' בסתם ובשמתא ובחרמות דלא למעבר עלה ונהגו בה איסורא ובתר הכי מחרטין וקא חזן דלא יכלין צבורא למקם בה הכי חזינן דודאי יכלין לבטולה ובטלה מכמה טעמים חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא תתבעי להון למגזר גזרת על צבורא דלא יכלין צבורא למקם בה דקא אמרינן אין גוזרין גזרה אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה הילכך מן הני טעמי יכולין צבורא לבטולה לההיא גזרתא דגזרו עליהון ולית עליהון עונש בגוה. גם זאת התשובה סתומה שמה (שאמרו) [שאמרת] פותחין בחרטה משמע בדרך שאלת נדרים ושבועות אבל לשון התשובה משמע שהם מתירין לעצמן ומתוך לשון התשובה נראה ודאי שאין מנהג הראשונים להדיר ולהשבע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת ולהחרים והטעם שאמר בדבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו מפסיק לזה אבל לשבועות ונדרים אינו ענין והאל יחיש מוסד הבנין אמן ויראו עינינו וישמח לבנו אמן.
